מה עושים בשעות פרטניות במתמטיקה?

שעות פרטניות הן המשאב היקר ביותר שיש לבית ספר לצמצום פערים, והן גם המשאב שהכי קל לבזבז.

הבזבוז הנפוץ: חזרה על שיעור הכיתה. אותו הסבר, לחמישה תלמידים במקום שלושים. תלמיד שלא הבין בפעם הראשונה לרוב לא יבין באותו הסבר בפעם השנייה — הוא צריך הסבר אחר, או נושא אחר.

מה שכן עובד: לרדת שכבה. אם הכיתה במשוואות והתלמיד לא שולט בשליליים — השעה הפרטנית צריכה להיות על שליליים. זה מרגיש כמו נסיגה, וזה בדיוק ההפך: זה הדבר היחיד שיאפשר לו לחזור לחומר הכיתה.

איך לדעת לאן לרדת. לא לפי תחושה. לתת אבחון קצר שמפלח לפי נושא, ולראות איפה השרשרת נשברת. חמש דקות של אבחון חוסכות שלוש שעות פרטניות שהלכו לכיוון הלא נכון.

בקבוצה של 6–8 תלמידים. אין רמה אחת. הדרך המעשית היחידה היא שכל אחד יתרגל במקביל ברמה שלו, והמורה יעבור ביניהם — כלומר תרגול אדפטיבי, לא דף אחיד.

מה למדוד. לא כמה שעות ניתנו, אלא כמה תלמידים עברו נושא שהיו חלשים בו. זה המספר היחיד שאומר משהו.